אדם כי יכנס היום למושב רמות יטעה לחשוב כי קודם הוקמו צימרים וסביבם נבנו בתי התושבים . ולא כך הדבר. שנת 69, חבורה קטנה של צעירים נענית לקריאה הלאומית ליישב את רמת הגולן.
חדורי אמביציה, אידאלים ועקרונות מתיישבת החבורה בבתים סורים נטושים בכפר הערבי סקופיה, הישוב בני יהודה של היום.
כבר בשנת 72 חשבנו על תיירות ברמת הגולן, עת הקמנו את "המשולשים" שהיו לנו למחנה זמני לשנתיים ושנים אח"כ היו התשתית ל כפר הנופש רמות.
בקתות עץ, צימרים על הגובה, סוויטה כזו או אחרת, כל אלה באו שנים אח"כ עת החקלאות אבדה את מקומה כמקור פרנסה.
מי עדיין זוכר שפעם פעם מזמן היה המושב מושתת על שלושה עקרונות מקודשים?
· עזרה הדדית
· ערבות הדדית
· עבודה עצמית (איסור עבודה שכירה)
עזרה הדדית , אני חושבת שמיושמת בחיי היום-יום , ושלא יקפצו עלי הרשעים. בלי החלטות הנהלה, בלי דין תנועה ובלי דבורים גדולים, ככה בשקט, בקטנה, בתלאות הקטנות של היום-יום וגם בשמחות אנו עוזרים ונעזרים אחד בשני.
ערבות הדדית, כל ישראל ערבים זה לזה והמושבניקים קצת יותר. אני ערבה לחצי מהמשכנתאות שלקחו חברי מושב רמות והחצי האחר ערב למשכנתא שלנו שלא לדבר על ארגון קניות הצפון ז"ל והודעות מהבנק שמגיעות עדיין מדי פעם שאני ערבים לסכום בלתי מוגבל לתקופת בלתי ידועה בתנאים שהבנק יחליט עליהם . . .
והאגדה מספרת שפעם נעמי ששון הביאה לבנק הפועלים בבני יהודה שיק על סך מליון וחצי שקלים, חלקה בערבות ההדדית. (היה או לא היה...?)
עבודה עצמית, בעברית פשוטה זה איסור מוחלט להעסיק פועלים. לא מטבריה , לא מטובה וגם לא מתאילנד. תאילנד כמעצמה חקלאית נוסדה הרבה הרבה שנים אחר כך והראשון שהביא תאילנדים לרמות היה איתן אוגד. בזמנו זה היה צעד מהפכני ביותר שלא מיד אומץ ע"י חברי המושב. המשמעות של עבודה עצמית הייתה שאתה שותל חמישה דונם מלונים וחמישה דונם אבטיחים כי הקטיף של המלונים מתחיל כשהאבטיחים מסתיימים או להפך. אתה שותל רק חמישה דונם כי זה מה שאתה ובני משפחתך מסוגלים לקטוף בכוחות עצמכם. הורים, דודים, קרובים, חברים, כולם יכולים לבוא לעזור, רק אל תקרא להם פועלים ואל תשלם כסף.
מיכלי בכורתנו עבדה לצידנו בחקלאות מאז היותה ילדה.
בחופש הגדול הייתה משכימה איתנו לקטיף מלונים בארבע וחצי לפנות בוקר. עובדת כמו גדולה יום אחר יום.
מסורת הייתה ברמות שביום שישי האחרון של החופש הגדול מקרינים סרטים של 16 מ"מ על הדשא במרכז במשך כל הלילה.
הייתי בטוחה שבאותה שבת נעבוד לבד. אבל הגברת הצעירה התייצבה בבית עם אור ראשון, החליפה את בגדי השבת לבגדי עבודה ויצאה אתנו לשטח כאילו כלום. אני לא זוכרת בת כמה היא הייתה אבל עדיין בבית הספר היסודי. לאחר הקטיף נרדמה ל-24 שעות כמו נסיכה מהאגדות.
הדס וטלי עזרו בקטיף מנגו. טלי הכי פחות... היתה יורדת עם דודו ואחיותיה לשטח ואחרי קטיף קצר מתחילה להתלונן. על החום, על הברחשים, על כאב בטן ועל עייפות. מיכל והדס שהיו מתעצבנות עליה היו שולחות אותה עם הטרקטור לצרכניה שתביא לחמניות ושוקו. לפחות זה.
צחוק הגורל שהיחידה מבנותי שקיבלה אי פעם "חופשה חקלאית" מהצבא הייתה טלי. בשיא עונת המנגו, חודש חופש, אבל אז כבר נולדו התאילנדים...
כבר כתבו על הפרדס הישן ועל התלאות שעברו בו המועמדים . אני רוצה לספר לכם על השנה הראשונה בה חולק הפרדס לחברים וכל משפחה הייתה אחראית על קטיף החלקה שלה.
המשימה הייתה לקטוף 12 מיכלים ביום, כי כך זה התאים להעמסה על המשאיות. 12 מיכלים בדיוק. לא פחות, לא יותר.
התארגנו לקטיף כמו למשימה צבאית. הורי הוזעקו מפתח תקווה, גם אחי בא לעזור. אמא הייתה אחראית על ארוחת הצהריים של הפועלים ודודו, אני, אבא שלי ואחי יצאנו עם בוקר לשטח שמחים וטובי לב. שש בבוקר, עדיין לא נורא חם, אנחנו מלאי עוז ועזוז, ממלאים תרמילי קטיף בהתלהבות ושופכים אותם למיכל הראשון שמתמלא במהירות שיא של חצי שעה.
אני כולי מתלהבת , מחשבת שאם קטפנו מיכל אחד בחצי שעה, ואם נוותר גם על ארוחת הבוקר ונתמיד באותה מסירות, בשעה שתיים אנחנו כבר יוצאים מהשטח.
אבא שלי המקסים, החכם, ממהר לצנן את התלהבותי.
קורא לי הצידה ושואל: "את ודודו בלילה, ככה, כמה זמן לוקח לכם?" אני בשוק מעצם השאלה עדיין לא יודעת מה לענות ואם הוא מתכוון למה שאני חושבת שהוא מתכוון.
אבא גואל אותי ממבוכתי ואומר: " אני אעזור לך, את יודעת מה, קחי חצי שעה..." "בסדר..." ואז הוא שואל: "ופעם שנייה כמה זמן לוקח?" (אשא עני אל ההרים מאין יבוא עזרי) גם פה אבא עוזר: "זה כבר לא בדיוק איתו דבר, נכון? ופעם שלישית ? ! "בקיצור, בערב כשיצאנו בשבע וחצי מהפרדס והחושך החל להתגנב למושב, מותשים, עקוצים, ומאושרים לאללה שעמדנו במשימה וסיימנו בזמן 12 מיכלים רק אז הבנתי את הרעיון שהסביר לי אבא בשבע בבוקר: "אין קטיף ההמיכל הראשון דומה לקטיף המיכל האחרון"
חדורי אמביציה, אידאלים ועקרונות מתיישבת החבורה בבתים סורים נטושים בכפר הערבי סקופיה, הישוב בני יהודה של היום.
כבר בשנת 72 חשבנו על תיירות ברמת הגולן, עת הקמנו את "המשולשים" שהיו לנו למחנה זמני לשנתיים ושנים אח"כ היו התשתית ל כפר הנופש רמות.
בקתות עץ, צימרים על הגובה, סוויטה כזו או אחרת, כל אלה באו שנים אח"כ עת החקלאות אבדה את מקומה כמקור פרנסה.
מי עדיין זוכר שפעם פעם מזמן היה המושב מושתת על שלושה עקרונות מקודשים?
· עזרה הדדית
· ערבות הדדית
· עבודה עצמית (איסור עבודה שכירה)
עזרה הדדית , אני חושבת שמיושמת בחיי היום-יום , ושלא יקפצו עלי הרשעים. בלי החלטות הנהלה, בלי דין תנועה ובלי דבורים גדולים, ככה בשקט, בקטנה, בתלאות הקטנות של היום-יום וגם בשמחות אנו עוזרים ונעזרים אחד בשני.
ערבות הדדית, כל ישראל ערבים זה לזה והמושבניקים קצת יותר. אני ערבה לחצי מהמשכנתאות שלקחו חברי מושב רמות והחצי האחר ערב למשכנתא שלנו שלא לדבר על ארגון קניות הצפון ז"ל והודעות מהבנק שמגיעות עדיין מדי פעם שאני ערבים לסכום בלתי מוגבל לתקופת בלתי ידועה בתנאים שהבנק יחליט עליהם . . .
והאגדה מספרת שפעם נעמי ששון הביאה לבנק הפועלים בבני יהודה שיק על סך מליון וחצי שקלים, חלקה בערבות ההדדית. (היה או לא היה...?)
עבודה עצמית, בעברית פשוטה זה איסור מוחלט להעסיק פועלים. לא מטבריה , לא מטובה וגם לא מתאילנד. תאילנד כמעצמה חקלאית נוסדה הרבה הרבה שנים אחר כך והראשון שהביא תאילנדים לרמות היה איתן אוגד. בזמנו זה היה צעד מהפכני ביותר שלא מיד אומץ ע"י חברי המושב. המשמעות של עבודה עצמית הייתה שאתה שותל חמישה דונם מלונים וחמישה דונם אבטיחים כי הקטיף של המלונים מתחיל כשהאבטיחים מסתיימים או להפך. אתה שותל רק חמישה דונם כי זה מה שאתה ובני משפחתך מסוגלים לקטוף בכוחות עצמכם. הורים, דודים, קרובים, חברים, כולם יכולים לבוא לעזור, רק אל תקרא להם פועלים ואל תשלם כסף.
מיכלי בכורתנו עבדה לצידנו בחקלאות מאז היותה ילדה.
בחופש הגדול הייתה משכימה איתנו לקטיף מלונים בארבע וחצי לפנות בוקר. עובדת כמו גדולה יום אחר יום.
מסורת הייתה ברמות שביום שישי האחרון של החופש הגדול מקרינים סרטים של 16 מ"מ על הדשא במרכז במשך כל הלילה.
הייתי בטוחה שבאותה שבת נעבוד לבד. אבל הגברת הצעירה התייצבה בבית עם אור ראשון, החליפה את בגדי השבת לבגדי עבודה ויצאה אתנו לשטח כאילו כלום. אני לא זוכרת בת כמה היא הייתה אבל עדיין בבית הספר היסודי. לאחר הקטיף נרדמה ל-24 שעות כמו נסיכה מהאגדות.
הדס וטלי עזרו בקטיף מנגו. טלי הכי פחות... היתה יורדת עם דודו ואחיותיה לשטח ואחרי קטיף קצר מתחילה להתלונן. על החום, על הברחשים, על כאב בטן ועל עייפות. מיכל והדס שהיו מתעצבנות עליה היו שולחות אותה עם הטרקטור לצרכניה שתביא לחמניות ושוקו. לפחות זה.
צחוק הגורל שהיחידה מבנותי שקיבלה אי פעם "חופשה חקלאית" מהצבא הייתה טלי. בשיא עונת המנגו, חודש חופש, אבל אז כבר נולדו התאילנדים...
כבר כתבו על הפרדס הישן ועל התלאות שעברו בו המועמדים . אני רוצה לספר לכם על השנה הראשונה בה חולק הפרדס לחברים וכל משפחה הייתה אחראית על קטיף החלקה שלה.
המשימה הייתה לקטוף 12 מיכלים ביום, כי כך זה התאים להעמסה על המשאיות. 12 מיכלים בדיוק. לא פחות, לא יותר.
התארגנו לקטיף כמו למשימה צבאית. הורי הוזעקו מפתח תקווה, גם אחי בא לעזור. אמא הייתה אחראית על ארוחת הצהריים של הפועלים ודודו, אני, אבא שלי ואחי יצאנו עם בוקר לשטח שמחים וטובי לב. שש בבוקר, עדיין לא נורא חם, אנחנו מלאי עוז ועזוז, ממלאים תרמילי קטיף בהתלהבות ושופכים אותם למיכל הראשון שמתמלא במהירות שיא של חצי שעה.
אני כולי מתלהבת , מחשבת שאם קטפנו מיכל אחד בחצי שעה, ואם נוותר גם על ארוחת הבוקר ונתמיד באותה מסירות, בשעה שתיים אנחנו כבר יוצאים מהשטח.
אבא שלי המקסים, החכם, ממהר לצנן את התלהבותי.
קורא לי הצידה ושואל: "את ודודו בלילה, ככה, כמה זמן לוקח לכם?" אני בשוק מעצם השאלה עדיין לא יודעת מה לענות ואם הוא מתכוון למה שאני חושבת שהוא מתכוון.
אבא גואל אותי ממבוכתי ואומר: " אני אעזור לך, את יודעת מה, קחי חצי שעה..." "בסדר..." ואז הוא שואל: "ופעם שנייה כמה זמן לוקח?" (אשא עני אל ההרים מאין יבוא עזרי) גם פה אבא עוזר: "זה כבר לא בדיוק איתו דבר, נכון? ופעם שלישית ? ! "בקיצור, בערב כשיצאנו בשבע וחצי מהפרדס והחושך החל להתגנב למושב, מותשים, עקוצים, ומאושרים לאללה שעמדנו במשימה וסיימנו בזמן 12 מיכלים רק אז הבנתי את הרעיון שהסביר לי אבא בשבע בבוקר: "אין קטיף ההמיכל הראשון דומה לקטיף המיכל האחרון"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה