כך החלו ה צימרים ברמת הגולן וגם: ילדים זה שמחה

לא חשבנו על צימרים כשעלינו ליישב את רמת הגולן.
אבל כשתכננו את מה שנקרא "הישוב הזמני", כבר חשבנו על פתוח ענף תיירות ברמת הגולן.המבנים המשונים בצורת משולש, מתאימים לשלג של חורף אלפיני, נערכנו על כל מקרה שלא יבוא... (הוא עדיין לא היגיע) . אותם מבנים מוזרים יהיו לימים, הראשונים המזכירים במשהו צימרים ברמת הגולן. אבל בל נקדים את המאוחר.

ילדים זה שמחה...

קייץ 1970 היה חם. כל הקייצים היו חמים ולי היה חם במיוחד.
הייתי בהריון עם בכורתי מיכל. אנחנו עדיין בחורבות הכפר הערבי סקופיה, הלא הוא הישוב בני יהודה של היום. חולקים מקלחת ושירותים משותפים עם עוד שני חדרי רווקים. משמאלנו עירית אבולעפיה (לימים שגיא) ומימיננו חדר בנים: רז, ואיתו דני וספי או סרי.
קצת ארכיטקטורה: בכניסה למבנה, מרפסת פטיו ששלושת החדרים חובקים אותה וממנה נכנסים אליהם. "אהבת חדרים ומרפסת", אבל האהבה הגדולה הייתה בצידו האחורי של המבנה (שלא לומר בתוך חדרנו), שם שכן לו חדר ענק שחלקו מקלחת, חלקו שירותים עם וילון ולו 3 דלתות. אם כבר נחשתם, האחת האמצעית הובילה לחדרנו, הימנית לבנים והשמאלית לעירית. אלא מאי, היה צריך לתאם בין שלושת הדלתות שלא תיפתחנה בו זמנית (כי אין אפשרום נעילה מצד המקלחת) כדי שלא יתערבבו הבנים עם הבנות והמתקלחים עם המחרבנים.
לי, שכמו שכבר ציינתי הייתי בהריון והשתמשתי באופן יותר אינטינסיבי בשרותים היה פטנט: בכל יציאה לחדר האחורי הייתי לוקחת איתי את כלבת הפודל שלנו "מגי" וזו הייתה מקימה נביחות אימים בכל פעם שדלת אחרת פרט לאמצעית הייתה מנסה להיפתח.

כך עברו להם הימים בשובה ובנחת ואנחנו כבר התחלנו לחשב את הזמן בו נעבור ליישוב הזמני הלא הם "המשולשים" ההולכים וניבנים, אותם "משולשים" היו מאוחר יותר הבסיס לכפר הנופש רמות. אני מחשבת את הזמן עד הלידה, מקווה שזו תהייה כבר במשכננו החדש.
בתוך כל אלה נקרא דודו לשירות מילואים. נקודת המפגש היתה בכפר סירקין, וכל המבינים בגיאוגרפיה, יודעים שכפר סירקין קרובה מאד לעיר הקודש פתח תקווה. וכך קיבלנו חופשת סוף שבוע אותה בילינו בבית הורי בפ"ת וביום ראשון דודו התייצב למילואים.
אלא שאני, הסוררת, החלטתי להשאר עוד כמה ימים "בבית" .(עברו עוד הרבה שנים עד שרמות הפכה ל"הביתה") היחידה שהייתה בסוד העניין היתה דליה, חברתי הטובה, שהיתה אמורה להתקשר ולהודיע לי אם עוברים למשולשים לפני תום השבוע שבו לקחתי לעצמי חופשה.
ובמקרה יצא שעוד טרם חלף השבוע קיבלתי טלפון בהול: "בואי בחזרה, עוברים ביום רביעי ". חזרתי. כמובן שמייד חזרתי. וביום רביעי העמסנו את כל הציוד על עגלות רתומות לטרקטורים והורדנו אותו בנגלות למשולשים. החברה היו מקסימים וכמובן שעזרו לי לארוז ולעבור יחד עם כולם.
אבל עונש הייתי חייבת לקבל. כי הרי הארכתי את חופשתי ללא אישור, ישב מרכז המשק עם חברי ההנהלה המכובדים והחליטו ש "מוציאים אותי מסדור עבודה" לתקופה בלתי מוגבלת ואף שוללים ממני את התקציב לכל התקופה (135 לירות או משהו).
האמת, התאים לי "העונש" ואף הגיע לי , תרתי משמע. השקעתי את זמני ומרצי בניקיון וסידור המשולש, בבישולים לדודו ולי בחדר האוכל הקיבוצי, בקיצור יופי של עונש.
אלא שגם דברים טובים נגמרים. ישבו המכובדים וחשבו שוב והחליטו לסיים את העונש. "ממחר את חוזרת לסידור עבודה".
לא חזרתי. מרדנית. כבר אמרתי. י ל ד ת י.
באותו ערב קיבלתי כאבי בטן עזים ובלילה לקח אותי אהובי לפוריה. הרופאים הבטיחו לו שהכל אצלי בסדר, שיחזור הביתה לישון, ישאיר אותי להשגחה עד הבוקר ואז יבוא לקחת אותי בחזרה. נפרדנו לשלום, אבל דודו אמר שיוכל לקחת אותי רק בצהריים כשהוא חוזר עם הגלגל של הטרקטור מעפולה.
אלא שאני, אם אני כבר מחכה , מנצלת את הזמן ויולדת את בתנו היפיפיה מיכל בשעה 6:30 של בוקר המחרת.
אף אחד לא יודע שילדתי, אף אחד לא מתעניין כי זה עדיין לא הזמן ורק אני לבד בעולם עם תינוקת מקסימה, אושר שמאיים להטביע אותי בעוצמתו ובעל אחד שיגיע לאסוף אותי בצהריים כשיחזור מעפולה.
אנחנו טרום עידן הטלפונים, ואני כבר לא מסוגלת להכיל לבדי את האושר הגדול. יוצאת מהצריף של מחלקת יולדות והולכת בשעה 11:00 לבנין האורטופדית לבשר לאימי :"מה שרצית יש לך!" וכאן אולי המקום להסביר שבמשך כל ההריון כל הקרובים אלי, קרי: הורי ודודו רצו מאד בת. רק אני מאד רציתי בן וכך במשך כל ההריונות. אני רציתי בן, כולם רצו בת. הרוב ניצח.
חזרתי על סף עילפון למחלקה. סוף חודש יולי. חום אימים. ובצהריים אהובי חזר אלי, כמו שהבטיח. "למה את עדיין עם חלוק?", שאל, לא מבין למה אני מעכבת את החזרת גלגל הטרקטור ליעדו.
"אני לא חוזרת אתך, כי יש לנו תינוקת שאני לא יכולה להשאיר פה לבד.."
? ? ? המום, לא מאמין, ראה את התינוקת ונכבש בקסמה.
חזר למשק .אמר לו רפי: "מזל טוב ,התקשרו מפוריה להגיד שנולדה לך תינוקת" . "תודה", אמר לו דודו,"ראיתי אותה. יפיפיה ומקסימה"
עכשיו היה תורו של רפי להיות המום, שכן כל סיפור הטלפון הוצא על ידו כדי לעבוד על דודו.
כדי שלא יעבדו על בעלי וכדי שרפי לא יצא שקרן, הקדמתי את הלידה לבוקר. הקדמתי בחודש, וגם לא חזרתי לעבודה והחזירו לי את התקציב. אומרים שלידת תינוק משנה את חיינו. אכן כן. מאז מתחלק לו הזמן ל"לפני הלידה" ו"אחרי".
בערב דודו בא לבקר עם זר גלדיולות שדליה הכריחה אותו להביא לי והחלטנו ללא שום התלבטות לקרוא לתינוקת מיקה. בגלל שמאד אהבנו את מיקה, אחות של דליה וקיווינו שהתינוקת שלנו תהייה כמוה.
בגלל שהיא נולדה פיצפונית קראנו לה בהתחלה "מיכלי", שם של קטנים, אבל התגלגלו הדברים כך שהיא נשארה מיכלי,מה שלא משנה את העובדה שהיא קרואה על שם "דודה מיקה" ולכבודה.
הצ'ופר הכי גדול של היולדות באותם ימים ברמות היה לחזור לבית נקי ומסודר שהיה מתנפל עליו צוות בנות בראשותה של נורית צור.
לפני בוא היולדת הביתה, היו הבנות פולשות לביתה,מפקיעות אותו מידי הבעל הבלתי רלוונטי, מקרצפות כל פינה , מחזירות את האריחים והמרצפות לצבעם המקורי, מחליפות את המצעים ומצוות על הבעל לישון בסלון כדי לא לקמט, ולא נחות לרגע עד שהיה הכל מבריק, המקרר מלא מעדנים ופרחים טריים בכל פינה. מעולם לא היה הבית שלי כה נקי כמו אחרי הלידות.


משקל כבד היה לאקט הזה של סולידריות נשית בהחלטה אם ומתי להכנס להריון. אצלי, כשמצב הבית חייב נקיון יסודי.
ולסיום, זה המקום להגיד תודה ליאיר עמיחי, שבא להוציא אותי מבית החולים עם הטנדר הפרטי שלו, בלי קומבינות, בלי לשלב עם עוד נסיעה על הדרך.
נסיעה מיוחדת רק בשבילי ובשביל התינוקת שהאירה את חיי.
אז יאיר, תודה.

בקתה על הגובה - הכי נוף שיש

תמונה שעושה כף।
רציתי לשתף
כך ניראה הנוף ממרפסת בקתה על הגובה
צימרים הכי נוף שיש מושב רמות
כנסו:www.dodo4u.net/cabins.asp

סוויטה מלכותית - הכי נוף שיש ברמות

צימרים זה לא הכל בחיים

אדם כי יכנס היום למושב רמות יטעה לחשוב כי קודם הוקמו צימרים וסביבם נבנו בתי התושבים . ולא כך הדבר. שנת 69, חבורה קטנה של צעירים נענית לקריאה הלאומית ליישב את רמת הגולן.
חדורי אמביציה, אידאלים ועקרונות מתיישבת החבורה בבתים סורים נטושים בכפר הערבי סקופיה, הישוב בני יהודה של היום.
כבר בשנת 72 חשבנו על תיירות ברמת הגולן, עת הקמנו את "המשולשים" שהיו לנו למחנה זמני לשנתיים ושנים אח"כ היו התשתית ל כפר הנופש רמות.
בקתות עץ, צימרים על הגובה, סוויטה כזו או אחרת, כל אלה באו שנים אח"כ עת החקלאות אבדה את מקומה כמקור פרנסה.
מי עדיין זוכר שפעם פעם מזמן היה המושב מושתת על שלושה עקרונות מקודשים?
· עזרה הדדית
· ערבות הדדית
· עבודה עצמית (איסור עבודה שכירה)

עזרה הדדית , אני חושבת שמיושמת בחיי היום-יום , ושלא יקפצו עלי הרשעים. בלי החלטות הנהלה, בלי דין תנועה ובלי דבורים גדולים, ככה בשקט, בקטנה, בתלאות הקטנות של היום-יום וגם בשמחות אנו עוזרים ונעזרים אחד בשני.
ערבות הדדית, כל ישראל ערבים זה לזה והמושבניקים קצת יותר. אני ערבה לחצי מהמשכנתאות שלקחו חברי מושב רמות והחצי האחר ערב למשכנתא שלנו שלא לדבר על ארגון קניות הצפון ז"ל והודעות מהבנק שמגיעות עדיין מדי פעם שאני ערבים לסכום בלתי מוגבל לתקופת בלתי ידועה בתנאים שהבנק יחליט עליהם . . .
והאגדה מספרת שפעם נעמי ששון הביאה לבנק הפועלים בבני יהודה שיק על סך מליון וחצי שקלים, חלקה בערבות ההדדית. (היה או לא היה...?)
עבודה עצמית, בעברית פשוטה זה איסור מוחלט להעסיק פועלים. לא מטבריה , לא מטובה וגם לא מתאילנד. תאילנד כמעצמה חקלאית נוסדה הרבה הרבה שנים אחר כך והראשון שהביא תאילנדים לרמות היה איתן אוגד. בזמנו זה היה צעד מהפכני ביותר שלא מיד אומץ ע"י חברי המושב. המשמעות של עבודה עצמית הייתה שאתה שותל חמישה דונם מלונים וחמישה דונם אבטיחים כי הקטיף של המלונים מתחיל כשהאבטיחים מסתיימים או להפך. אתה שותל רק חמישה דונם כי זה מה שאתה ובני משפחתך מסוגלים לקטוף בכוחות עצמכם. הורים, דודים, קרובים, חברים, כולם יכולים לבוא לעזור, רק אל תקרא להם פועלים ואל תשלם כסף.
מיכלי בכורתנו עבדה לצידנו בחקלאות מאז היותה ילדה.
בחופש הגדול הייתה משכימה איתנו לקטיף מלונים בארבע וחצי לפנות בוקר. עובדת כמו גדולה יום אחר יום.
מסורת הייתה ברמות שביום שישי האחרון של החופש הגדול מקרינים סרטים של 16 מ"מ על הדשא במרכז במשך כל הלילה.
הייתי בטוחה שבאותה שבת נעבוד לבד. אבל הגברת הצעירה התייצבה בבית עם אור ראשון, החליפה את בגדי השבת לבגדי עבודה ויצאה אתנו לשטח כאילו כלום. אני לא זוכרת בת כמה היא הייתה אבל עדיין בבית הספר היסודי. לאחר הקטיף נרדמה ל-24 שעות כמו נסיכה מהאגדות.
הדס וטלי עזרו בקטיף מנגו. טלי הכי פחות... היתה יורדת עם דודו ואחיותיה לשטח ואחרי קטיף קצר מתחילה להתלונן. על החום, על הברחשים, על כאב בטן ועל עייפות. מיכל והדס שהיו מתעצבנות עליה היו שולחות אותה עם הטרקטור לצרכניה שתביא לחמניות ושוקו. לפחות זה.
צחוק הגורל שהיחידה מבנותי שקיבלה אי פעם "חופשה חקלאית" מהצבא הייתה טלי. בשיא עונת המנגו, חודש חופש, אבל אז כבר נולדו התאילנדים...
כבר כתבו על הפרדס הישן ועל התלאות שעברו בו המועמדים . אני רוצה לספר לכם על השנה הראשונה בה חולק הפרדס לחברים וכל משפחה הייתה אחראית על קטיף החלקה שלה.
המשימה הייתה לקטוף 12 מיכלים ביום, כי כך זה התאים להעמסה על המשאיות. 12 מיכלים בדיוק. לא פחות, לא יותר.
התארגנו לקטיף כמו למשימה צבאית. הורי הוזעקו מפתח תקווה, גם אחי בא לעזור. אמא הייתה אחראית על ארוחת הצהריים של הפועלים ודודו, אני, אבא שלי ואחי יצאנו עם בוקר לשטח שמחים וטובי לב. שש בבוקר, עדיין לא נורא חם, אנחנו מלאי עוז ועזוז, ממלאים תרמילי קטיף בהתלהבות ושופכים אותם למיכל הראשון שמתמלא במהירות שיא של חצי שעה.
אני כולי מתלהבת , מחשבת שאם קטפנו מיכל אחד בחצי שעה, ואם נוותר גם על ארוחת הבוקר ונתמיד באותה מסירות, בשעה שתיים אנחנו כבר יוצאים מהשטח.
אבא שלי המקסים, החכם, ממהר לצנן את התלהבותי.
קורא לי הצידה ושואל: "את ודודו בלילה, ככה, כמה זמן לוקח לכם?" אני בשוק מעצם השאלה עדיין לא יודעת מה לענות ואם הוא מתכוון למה שאני חושבת שהוא מתכוון.
אבא גואל אותי ממבוכתי ואומר: " אני אעזור לך, את יודעת מה, קחי חצי שעה..." "בסדר..." ואז הוא שואל: "ופעם שנייה כמה זמן לוקח?" (אשא עני אל ההרים מאין יבוא עזרי) גם פה אבא עוזר: "זה כבר לא בדיוק איתו דבר, נכון? ופעם שלישית ? ! "בקיצור, בערב כשיצאנו בשבע וחצי מהפרדס והחושך החל להתגנב למושב, מותשים, עקוצים, ומאושרים לאללה שעמדנו במשימה וסיימנו בזמן 12 מיכלים רק אז הבנתי את הרעיון שהסביר לי אבא בשבע בבוקר: "אין קטיף ההמיכל הראשון דומה לקטיף המיכל האחרון"