התקף לב (חשש) – סרילנקה (בוטל) – אהבה (תמיד) – אינטואיציה (???)
וכל מה שבניהם.
ספור שתחילתו לפני כארבעה חודשים. עירית וענת חברותי הטובות מגמלא שולחות לי הודעה: " באות אלייך אחרי הפילאטיס לקפה ויש לנו הצעה.
נו, נו, אני כולי בהתרגשות. מהמפגש, מהקפה, מההצעה.
על פתקית דביקה בצורת לב אני כותבת: "הלוואי הלוואי הלוואי שחופשה!"
וזהו.
הן באות כמובטח, חיבוקים נישוקים, כמו שאנחנו אוהבות, והן יורות: , באה איתנו לסרילנקה?"
"ב-א-ר-ו-ר" אני עונה. "תמיד רציתי טיול בנות להודו".
"סרילנקה" הן מתקנות.
"זה אותו דבר בשבילי, מה 'כפת לי הודו, סרילנקה, אני באה"
שולפת ומראה להן את ה- sticky post it שכתבתי.
החלק הבא בסיפור הוא בעיקר בירוקרטי ומשעמם.
סופו שכסף מחליף ידיים, ידיים מקבלות חיסונים, אביזרים תומכי נסיעה נרכשים, מזוודה כבר נארזת.
אבל, בין "כסף מחליף ידיים" ל "מזוודה נארזת" קורים דברים.
שלושה שבועות לפני הנסיעה, אני מתחרטת. "זה רחוק, זה יקר, זה הרבה שעות טיסה", "בשביל מה אני צריכה את זה".... אני מתבכיינת לשותפות.
קפה אצל ענת בגמלא. חיבוקים נישוקים. פטפוטים. הרבה צחוקים.
הכל שוב טוב. נוסעות לסרילנקה.
כשבוע לפני הנסיעה אני נופלת למשכב. סוג של וירוס, ספק שפעת, שיעול היסטרי, דלקת בדרכי השתן. בא לי למות. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. יש לי סרילנקה על הראש.
יום ראשון, שבוע לפני הנסיעה, עירית נוסעת לבד למפגש "טרום נסיעה". אני עדיין נורא חולה. שבוע זה המון זמן. עם כמות התרופות שאני לוקחת אגיע לסרילנקה כמו חדשה.
יום רביעי שלפני הנסיעה, קמה בבוקר עם עין אדומה ומעט כואבת. בלילה מתעוררת עם כאב בלתי נסבל בעין שנרגע רק עם אופטלגין. עוברת לסלון בארבע לפנות בוקר וקוראת בשארית עייני את תנאי הביטול בפוליסה.
יום חמישי שלפני הנסיעה, אני הולכת לד"ר בר, רופאת המשפחה. מבקשת הפנייה דחופה לרופא עיניים וגם חיזוק לתרופות כי אני עדיין לא במיטבי והנסיעה קרובה. ואולי קצת אנטיביוטיקה למקרה הצורך. אנטיביוטיקה לדרכי הנשימה העליונות , אנטיביוטיקה לאינסטלציה התחתונה. אנטיביוטיקה. אתם יודעים. שנהיה בריאים.
ובעודה רושמת את המרשמים המבוקשים אני שואלת: " תגידי, אין משהו בגיליון הרפואי שלי שמונע ממני לטוס לסרילנקה?"
"קיבלת רגליים קרות? שואלת המדיצינה.
"האמת שכן! ממש לא בא לי לנסוע. " עונה השפן.
הדס מסיעה אותי לרופא עיניים בעמק. מקבל אותי מיד כי כתוב לו "דחוף".
מסבירה לו את החשש בגלל הנסיעה הקרובה. בודק בתשומת לב יתרה ונותן לי טיפות הרגעה (לעיניים! רק לעיניים!) ותחליפי דמעות. כשתהיי בסרילנקה שימי "תחליף דמעות" שלש פעמים ביום כי זו ארץ יבשה.
זהו. הביתה. הכל בסדר.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.
שיפצורים אחרונים לפני הנסיעה: מחזקת את הבלונד, צובעת שורשים, גם פדיקור כמובן.
11:00 בבוקר אני כבר שוב בבית. במזוודה כבר ארוז כל ארסנל התרופות. גם תיק הקוסמטיקה כבר מאורגן. ערכת קפה, חלב עמיד, סנדלים חדשים, תקע אוניברסילי, עוד כמה חולצות וטייטסים ואני מסודרת. החלק המעצבן מאחורי.
מתפנה לראות מה שלום האיש שלי שנח לו במרפסת שטופת הנוף והשמש מהבוקר. מוצאת אותו באותה פוזה שהשארתי אותו בשמונה. עייף. רוצה להמשיך לנוח מהפיקניק בעכו שהיה בו יום קודם עם חברים.
"הכל בסדר?" שואלת ולא מודאגת. שום דבר לא יוצא דופן בפוזת ההתחרדנות הזו כשאין יותר יותר מדי עבודה והשמש כל כך מלטפת.
הולכת לישון קצת בסלון. צהריים. מלאכת האריזה עייפה אותי. גם הפדיקור.
בשלש גמרתי לישון והאיש עוד במרפסת. עברה בי המחשבה המוזרה שלא ראיתי אותו במצב שונה במשך כל היום. לא אכל, לא שתה, לא השתין, כלום. הוא על הכורסא במרפסת.
קראתי לו לאכול צהריים. לא רעב . ישב לידי לארח לי לחברה.
"הכל בסדר?" אני שואלת? "חומד, אתה נראה לי מה זה מוזר. עובר עליך משהו? אתה לא מרגיש טוב? להזמין רופא? דבר איתי."
חומד אומר שהכל בסדר. הולך לרחוץ פנים ונשכב על הספה בסלון.
משאירה האוכל בצלחת והולכת לבדוק מה קורה. האיש היפה שלי, הגבוה, החזק, שוכב על הספה חיוור בצבע ירוק - צהבהב והמצח שלו שטוף זעה קרה.
"תזמיני אמבולנס" הוא לוחש.
עוברת לאוטומט: מזמינה אמבולנס. "בואו מהר בעלי עובר עכשיו התקף לב.
מתקשרת לציפר, השכן, שילך לחכות לאמבולנס בכניסה למגרש שלא יתברבר.
שולחת ווטסאפ לבנות שאבא לא מרגיש טוב ומחכים לאמבולנס.
הדרך לפוריה בנט"ן היא סיוט. לוקח יותר משעה להגיע כי כל הזמן עוצרים כדי לטפל באיש שלי שלא מפסיק להקיא ולהזיע. אחרי מאמצים גדולים מצליחים להתחבר לו לוריד. (חבל, היו מבקשים ממני, בשניה הייתי נכנסת לו לוריד.)
שהיה קצרה במיון והצדיק נלקח לטיפול נמרץ. הדיאגנוזה: התקף לב.
מיכלי נמצאת איתי. טלי והדס מתעדכנות בטלפונים באופן שוטף .בלילה שולחים אותנו הביתה. לא מרשים להשאר במחלקה. מותר להתקשר בלילה כמה שרוצים.
אני מתקשרת. כל פעם שאני מתעוררת. זה הרבה פעמים. אם אני לא ישנה - גם בטיפול נמרץ לא ישנו. האיש ישן טוב , הם אומרים לי. אין שינוי במצבו. לא יודעת אם זה טוב או רע.
מגיעה לביקור בשבת. עדיין בחדר פרטי בטיפול נמרץ. פחד אלוהים. האיש שלי מתלונן שלא נתנו לו לישון בלילה. כל הזמן הטרידו עם בדיקות. קצת נרגעת.
בהמשך מעבירים לקרדיולוגית. ביום שני אחה"צ משתחררים הביתה.
אין דיאגנוזה ברורה. אולי התייבש בעכו,(חומד, וודקה עם אשכוליות, וודקה עם אוזו וגם בירות לא נחשבים לשתיה מספקת) אולי ארוע מוחי כל שהוא, אולי התקף לב (היה פרפור חדרים קצר בטיפול נמרץ) אין עם מי לדבר. לכו הביתה תעשו עוד בדיקות "בקהילה" ונראה.....
אז עכשיו אנחנו בקהילה. הזמנו תורים לבדיקות, דודו התאושש וחוזר לעצמו.
וסרילנקה? הודעתי כבר ביום שישי בלילה שאני לא יוצאת לטיול.
ועכשיו השאלות: מי אוהב את מי יותר? אני את דודו או דודו אותי?
האם מזה שלושה שבועות אני לא רוצה לנסוע הכי אני חשה שמשהו רע עומד לקרות לדודו? סוג של איטואיציה חזקה.מרוב אהבה אני מרגישה בפנים בפנים התנגדות לנסיעה.
ואולי דודו הרגיש באינטואיציה מופלאה שאני לא באמת רוצה לנסוע והוא סדר לעצמו ארוע מהסוג המבטל נסיעות. (לא שיתפתי את דודו בשום שלב ברגשות שלי כנגד הטיול. לא ידע על הנסיעה לגמלא, לא ידע על השיחה עם הרופאה. כלום)
אז מה היה הקטע הזה.?
אם למשהו יש תובנה בעניין הוא מוזמן לשתף כאן.
וכל מה שבניהם.
ספור שתחילתו לפני כארבעה חודשים. עירית וענת חברותי הטובות מגמלא שולחות לי הודעה: " באות אלייך אחרי הפילאטיס לקפה ויש לנו הצעה.
נו, נו, אני כולי בהתרגשות. מהמפגש, מהקפה, מההצעה.
על פתקית דביקה בצורת לב אני כותבת: "הלוואי הלוואי הלוואי שחופשה!"
וזהו.
הן באות כמובטח, חיבוקים נישוקים, כמו שאנחנו אוהבות, והן יורות: , באה איתנו לסרילנקה?"
"ב-א-ר-ו-ר" אני עונה. "תמיד רציתי טיול בנות להודו".
"סרילנקה" הן מתקנות.
"זה אותו דבר בשבילי, מה 'כפת לי הודו, סרילנקה, אני באה"
שולפת ומראה להן את ה- sticky post it שכתבתי.
החלק הבא בסיפור הוא בעיקר בירוקרטי ומשעמם.
סופו שכסף מחליף ידיים, ידיים מקבלות חיסונים, אביזרים תומכי נסיעה נרכשים, מזוודה כבר נארזת.
אבל, בין "כסף מחליף ידיים" ל "מזוודה נארזת" קורים דברים.
שלושה שבועות לפני הנסיעה, אני מתחרטת. "זה רחוק, זה יקר, זה הרבה שעות טיסה", "בשביל מה אני צריכה את זה".... אני מתבכיינת לשותפות.
קפה אצל ענת בגמלא. חיבוקים נישוקים. פטפוטים. הרבה צחוקים.
הכל שוב טוב. נוסעות לסרילנקה.
כשבוע לפני הנסיעה אני נופלת למשכב. סוג של וירוס, ספק שפעת, שיעול היסטרי, דלקת בדרכי השתן. בא לי למות. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי. יש לי סרילנקה על הראש.
יום ראשון, שבוע לפני הנסיעה, עירית נוסעת לבד למפגש "טרום נסיעה". אני עדיין נורא חולה. שבוע זה המון זמן. עם כמות התרופות שאני לוקחת אגיע לסרילנקה כמו חדשה.
יום רביעי שלפני הנסיעה, קמה בבוקר עם עין אדומה ומעט כואבת. בלילה מתעוררת עם כאב בלתי נסבל בעין שנרגע רק עם אופטלגין. עוברת לסלון בארבע לפנות בוקר וקוראת בשארית עייני את תנאי הביטול בפוליסה.
יום חמישי שלפני הנסיעה, אני הולכת לד"ר בר, רופאת המשפחה. מבקשת הפנייה דחופה לרופא עיניים וגם חיזוק לתרופות כי אני עדיין לא במיטבי והנסיעה קרובה. ואולי קצת אנטיביוטיקה למקרה הצורך. אנטיביוטיקה לדרכי הנשימה העליונות , אנטיביוטיקה לאינסטלציה התחתונה. אנטיביוטיקה. אתם יודעים. שנהיה בריאים.
ובעודה רושמת את המרשמים המבוקשים אני שואלת: " תגידי, אין משהו בגיליון הרפואי שלי שמונע ממני לטוס לסרילנקה?"
"קיבלת רגליים קרות? שואלת המדיצינה.
"האמת שכן! ממש לא בא לי לנסוע. " עונה השפן.
הדס מסיעה אותי לרופא עיניים בעמק. מקבל אותי מיד כי כתוב לו "דחוף".
מסבירה לו את החשש בגלל הנסיעה הקרובה. בודק בתשומת לב יתרה ונותן לי טיפות הרגעה (לעיניים! רק לעיניים!) ותחליפי דמעות. כשתהיי בסרילנקה שימי "תחליף דמעות" שלש פעמים ביום כי זו ארץ יבשה.
זהו. הביתה. הכל בסדר.
ויהי ערב ויהי בוקר יום שישי.
שיפצורים אחרונים לפני הנסיעה: מחזקת את הבלונד, צובעת שורשים, גם פדיקור כמובן.
11:00 בבוקר אני כבר שוב בבית. במזוודה כבר ארוז כל ארסנל התרופות. גם תיק הקוסמטיקה כבר מאורגן. ערכת קפה, חלב עמיד, סנדלים חדשים, תקע אוניברסילי, עוד כמה חולצות וטייטסים ואני מסודרת. החלק המעצבן מאחורי.
מתפנה לראות מה שלום האיש שלי שנח לו במרפסת שטופת הנוף והשמש מהבוקר. מוצאת אותו באותה פוזה שהשארתי אותו בשמונה. עייף. רוצה להמשיך לנוח מהפיקניק בעכו שהיה בו יום קודם עם חברים.
"הכל בסדר?" שואלת ולא מודאגת. שום דבר לא יוצא דופן בפוזת ההתחרדנות הזו כשאין יותר יותר מדי עבודה והשמש כל כך מלטפת.
הולכת לישון קצת בסלון. צהריים. מלאכת האריזה עייפה אותי. גם הפדיקור.
בשלש גמרתי לישון והאיש עוד במרפסת. עברה בי המחשבה המוזרה שלא ראיתי אותו במצב שונה במשך כל היום. לא אכל, לא שתה, לא השתין, כלום. הוא על הכורסא במרפסת.
קראתי לו לאכול צהריים. לא רעב . ישב לידי לארח לי לחברה.
"הכל בסדר?" אני שואלת? "חומד, אתה נראה לי מה זה מוזר. עובר עליך משהו? אתה לא מרגיש טוב? להזמין רופא? דבר איתי."
חומד אומר שהכל בסדר. הולך לרחוץ פנים ונשכב על הספה בסלון.
משאירה האוכל בצלחת והולכת לבדוק מה קורה. האיש היפה שלי, הגבוה, החזק, שוכב על הספה חיוור בצבע ירוק - צהבהב והמצח שלו שטוף זעה קרה.
"תזמיני אמבולנס" הוא לוחש.
עוברת לאוטומט: מזמינה אמבולנס. "בואו מהר בעלי עובר עכשיו התקף לב.
מתקשרת לציפר, השכן, שילך לחכות לאמבולנס בכניסה למגרש שלא יתברבר.
שולחת ווטסאפ לבנות שאבא לא מרגיש טוב ומחכים לאמבולנס.
הדרך לפוריה בנט"ן היא סיוט. לוקח יותר משעה להגיע כי כל הזמן עוצרים כדי לטפל באיש שלי שלא מפסיק להקיא ולהזיע. אחרי מאמצים גדולים מצליחים להתחבר לו לוריד. (חבל, היו מבקשים ממני, בשניה הייתי נכנסת לו לוריד.)
שהיה קצרה במיון והצדיק נלקח לטיפול נמרץ. הדיאגנוזה: התקף לב.
מיכלי נמצאת איתי. טלי והדס מתעדכנות בטלפונים באופן שוטף .בלילה שולחים אותנו הביתה. לא מרשים להשאר במחלקה. מותר להתקשר בלילה כמה שרוצים.
אני מתקשרת. כל פעם שאני מתעוררת. זה הרבה פעמים. אם אני לא ישנה - גם בטיפול נמרץ לא ישנו. האיש ישן טוב , הם אומרים לי. אין שינוי במצבו. לא יודעת אם זה טוב או רע.
מגיעה לביקור בשבת. עדיין בחדר פרטי בטיפול נמרץ. פחד אלוהים. האיש שלי מתלונן שלא נתנו לו לישון בלילה. כל הזמן הטרידו עם בדיקות. קצת נרגעת.
בהמשך מעבירים לקרדיולוגית. ביום שני אחה"צ משתחררים הביתה.
אין דיאגנוזה ברורה. אולי התייבש בעכו,(חומד, וודקה עם אשכוליות, וודקה עם אוזו וגם בירות לא נחשבים לשתיה מספקת) אולי ארוע מוחי כל שהוא, אולי התקף לב (היה פרפור חדרים קצר בטיפול נמרץ) אין עם מי לדבר. לכו הביתה תעשו עוד בדיקות "בקהילה" ונראה.....
אז עכשיו אנחנו בקהילה. הזמנו תורים לבדיקות, דודו התאושש וחוזר לעצמו.
וסרילנקה? הודעתי כבר ביום שישי בלילה שאני לא יוצאת לטיול.
ועכשיו השאלות: מי אוהב את מי יותר? אני את דודו או דודו אותי?
האם מזה שלושה שבועות אני לא רוצה לנסוע הכי אני חשה שמשהו רע עומד לקרות לדודו? סוג של איטואיציה חזקה.מרוב אהבה אני מרגישה בפנים בפנים התנגדות לנסיעה.
ואולי דודו הרגיש באינטואיציה מופלאה שאני לא באמת רוצה לנסוע והוא סדר לעצמו ארוע מהסוג המבטל נסיעות. (לא שיתפתי את דודו בשום שלב ברגשות שלי כנגד הטיול. לא ידע על הנסיעה לגמלא, לא ידע על השיחה עם הרופאה. כלום)
אז מה היה הקטע הזה.?
אם למשהו יש תובנה בעניין הוא מוזמן לשתף כאן.
